Page 2 - בוידעמים - אורית בלאו

‫נעליים אדומות‬

‫אבא מת‪ .‬הכול חשוך‪ .‬נר נשמה בודד בידי‪ .‬אט אט‪ ,‬שלב אחר שלב‪ ,‬אני‬
‫מטפסת על סולם העץ הישן אל אחד מהבוידעמים האפלים‪ ,‬האין סופיים‬
‫שבבית הוריי‪ .‬עומדת בקצה הסולם‪ ,‬שולחת יד רועדת אל עבר הדלת‪,‬‬
‫נוגעת בה לא נוגעת‪ .‬ריח עובש עולה באפי‪ .‬הדלת חורקת על צירה‪ ,‬כמו‬
‫נפתחת מעצמה‪ .‬מסך אבק חונק אותי וראשי סחרחר‪ .‬אני נדחסת פנימה‬
‫ומתיישבת‪ ,‬נספגת במעמקים‪ ,‬מתבוננת סביב‪ .‬שקי ניילון ענקיים‪ ,‬חלקם‬
‫עדיין קשורים בחבלים‪ ,‬נאנקים מתכולתם‪ ,‬מתפוררים‪ .‬חפצים זנוחים‬
‫נשפכים מתוכם מדיפים ריח תשוקות ותקוות שנגנזו‪ .‬תיקים ומזוודות‬
‫מתפוררות‪ ,‬תנור פרידמן ישן‪ ,‬סמובר וכלי נחושת עתיקים שאבא רכש‬
‫בשוק הפשפשים‪ ,‬מגבות אתא באריזתן המקורית וסטוק ענק של חלוקי‬
‫רופא‪ .‬אדי פרפיום מתוק עולים מבקבוקי בושם גדולים שאת תכולתם‬
‫יצקו במשפך לבקבוקי זכוכית קטנים ונאים שעמדו על מדף פורמיקה‬
‫בחדר האמבטיה‪ .‬הריח מעורר נשכחות‪ .‬באפלולית אני מזהה את‬
‫רשימות הפריטים שעל הניילונים‪ .‬גם על צידה הפנימי של דלת הבוידעם‬
‫צמודה רשימת פריטים דומה ואני יודעת שהכול תועד בקפידה בקלסרים‬
‫הנמצאים בחדר המרפאה של אבא שבכניסה לדירה‪ .‬אני רוצה לקחת‬
‫צינור כבאים ולרסס הכול בזרם אדיר‪ .‬לטהר‪ .‬שנים אני מתאמנת לרגע‬

‫שאדרש למשימה וחרדה ממנו‪.‬‬