Page 8 - בוידעמים - אורית בלאו

‫קיבוץ‬

‫"גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה" (תהילים פ"ד‪ ,‬ד')‬

‫מכורבלת במעיל דובון התיישבה נגה בליל נובמבר קר וחסר ירח על ספסל‬
‫העץ ברחבת הדשא המרכזי שבחזית חדר האוכל וחיכתה‪ .‬כשראתה אותו‬

‫עולה בשביל מצריפי החיילים ופוסע בכבדות אל עבר מועדון החברים‪,‬‬
‫נעתקה נשימתה‪ .‬כהרגלו לבש מכנסי ג'ינס‪ ,‬גופיית צמר אפורה ומעליה‬
‫חולצת פלנל משובצת‪ ,‬פתוחה‪ .‬גם ה ָּפפּוצ'ים שנעל לא היו רכוסים‪ .‬בלוריתו‬
‫הצהיבה לאורו האפל של הפנס ומשקפיו שנחו ברישול על חוטמו‪ ,‬התכסו‬
‫באדים‪ .‬כשחלף על פניה גבוה ודק‪ ,‬היה מבטו השקוף נּו ֶגה והילוכו המבויש‬

‫כשל חסיד שקוע בתפילה‪.‬‬

‫אור אפלולי בקע מחלונות צריף מועדון החברים ודומיה מעיקה עמדה‬
‫באוויר‪ .‬ניירות הדבק שנמתחו שתי וערב על הזגוגיות והצבע הכחול שנמרח‬

‫עליהם להאפלה‪ ,‬טרם הוסרו‪ .‬אפילו המבוגרים‪ ,‬המורגלים בכאב מהשנים‬
‫הארוכות שבהן ישבו על הגבול כקיבוץ ספר‪ ,‬לא יכלו להכיל את המחיר‬

‫הכבד משאת‪ :‬שלושה הרוגים‪ ,‬שני שבויים ועשרה פצועים בשלושה שבועות‬
‫של מלחמה עקובה מדם‪ .‬אלון‪ ,‬בן למשפחה שורשית מדור המייסדים של‬
‫הקיבוץ‪ ,‬היה קצין צעיר יפה תואר שנפצע באחד ממעוזי התעלה‪ .‬החברים‬
‫ייחלו לבואו‪ ,‬קיוו לשמוע מפיו סיפור גבורה שיפיס‪ ,‬ולו במעט‪ ,‬את הכאב‬
‫הבלתי נסבל‪ ,‬אך אלון נתפס בנעלי בית‪ ,‬כבר ביום הראשון למלחמה‪.‬‬