Page 7 - בוידעמים - אורית בלאו
P. 7
עקודה
כשהסתיו בחלוני והעצים ערומים אני רואה אותה שוב.
שעת בוקר מוקדמת ,השעון המעורר מטרטר ואני קופצת מהמיטה לעוד
יום של שיגרה .שי והילדים עדיין ישנים .בחוץ קר ושקט .אני אוהבת את
השקט של הבוקר .בסלון בוערת האח ושלושת החתולים מכורבלים על
הספה .שותה קפה ,מכינה כריכים ונכנסת להתקלח.
המים החמים מקלים על כאבי ,אך האדים שעל החלון לא מקהים את
התמונה .הילדה עקודה לגזע עץ הצפצפה הערום שבחצר ביתנו ,בודדה
ומושפלת ,עיניה סדוקות ונשמתה חלולה.
נחפזת להתלבש ,פותחת תריסים ,מעירה את שי והילדים ונפרדת מהם
בנשיקה .רכבי גולש אל הכביש הראשי בין ערפילי בוקר ,יערות עצי מחט
רטובים ומכוניות של עובדים המשכימים לצאת.
דיווחי תנועה בוקעים מהרדיו ,אני מעבירה תחנה ומתענגת על קולו העמוק
של לאונרד כהן ,אבל היא לא מרפה .בין המגבים על שמשת החלון הקדמי,
צפה ועולה דמות הילדה .הפעם נשמע גם קולה המצמרר וריחה עומד
באוויר .אני חונה בפאתי המגרש המרכזי של בית החולים ויוצאת
מהמכונית ,פוסעת בכבדות אל חדר עבודתי.
רוח חזקה נושבת בגבי ועננים אפורים מכסים את השמיים .תחושה מוזרה
חולפת בגופי .מישהי מתבוננת בי.
